מערכות החינוך בעולם המערבי – וישראל בתוכן – מצויות זה מכבר בעידן ההצלחה הנמדדת על  פי תוצאות. בתי   הספר וגני הילדים נדרשים להפגין הישגים, בעיקר לימודיים, שניתן למדוד אותם באופן כמותי. מדינות רבות מבצעים רפורמות בחינוך בעקבות ממצאי המבחנים הבינלאומיים . כך למשל דירוג ישראל במבחנים בינלאומיים כמו  "פיזה" (PISA) 2012. , מטעם הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), בוחן את אוריינות המתמטיקה, המדעים והקריאה . מבחנים נוספים (TIMSS,  TALIS).

המדד החשוב ביותר  הוא נגישות להשכלה גבוהה והתמדה (מניעת נשירה) – נתונים בהם מצבנו פנטסטי (מקום שני בעולם מלמעלה בשניהם). הנתון הראשון מרשים במיוחד לאור הישגיה הגבוהים מאד של ההשכלה הגבוהה בישראל והמיקום הנפלא של  שלושה ממוסדותיה (העברית, ת"א, הטכניון) ברשימה הכי יוקרתית, זו של הפיננשל טיימס המתפרסמת מדי  שנה ובה 200 אוניברסיטאות  מובילות מתוך 3000 מדורגות. כלומר העסק מורכב  מאד.

מהי הצלחה בחינוך?

למרות שלכאורה המדינה לכאורה אמורה להשלים את הפער התקציבי שבין הרשויות הרי שבגלל שיטת המצ'ינג , במקרים רבים , בפועל המדינה תשקיע יותר מול הרשויות החזקות המסוגלות להעמיד מצ'ינג משלהן.

למרות שלכאורה המדינה לכאורה אמורה להשלים את הפער התקציבי שבין הרשויות הרי שבגלל שיטת המצ'ינג , במקרים רבים , בפועל המדינה תשקיע יותר מול הרשויות החזקות המסוגלות להעמיד מצ'ינג משלהן.

הרשויות החזקות יכולות להרשות לעצמן להשקיע בחינוך , הרבה מעבר למועצות החלשות מכמה סיבות :  תקציב קטן – אין להם מאין לקחת, רמות ניהול והוראה – קשה למשוך כח הוראה וניהול איכותי לעבודה בפריפריה כך שגם לו היו משקיעים את אותו תקציב – לא היו לאותן תוצאות פדגוגיות .