אין לך הונאה גדולה מזו. מפורש במקורות כי אפילו “לא ישאל למחיר המוצר אם לא מתכוון לקנותו”, ובוודאי אסור להטעות.
זוהי נורמה עסקית מקובלת. אנו יכולים להניח בוודאות כי הצד השני עושה זאת לנו ו”עם נבר תתבר” (שמואל ב כב כז). מכיוון שזוהי פעילות הכרחית לעסק – מותר.
לפי דעת רוב חברי בית המדרש שליחת אדם לרגל בתערוכה של חברה מתחרה היא לגיטימית כי זוהי הנורמה העסקים, ולכן אין כאן הונאת דברים כמו בגמרא ששואל מבלי כוונה לקנות. יוסי טוען כי העולם העסקי צריך לשאול נורמות מחוקי המלחמה וזה נותן לגיטימציה לתחרותיות בין חברות בעולם העסקים המודרני. משה ואודי הסתייגו מההשוואה אך סטיב תמך בה. יוסי הוסיף כי התנהגות בעייתית מבחינה אתית מותרת מתי שזו הנורמה ומתי שיש ערך חשוב יותר שייפגע אם לא תהיה הונאה.
סטיב ואברהם טענו כי אי-אפשר לקבוע חוקים ברורים של מותר ואסור במקרה. אברהם אומר שכל אדם יפעל לפי שיקולו המוסרי וכל החלטה לגיטימית כל עוד אינה עוברת על החוק, וסטיב מציע להשתמש בעקרון “לפנים משורת” הדין ולקבוע מינימום של איסור.
חגי הוסיף הבחנה בין השגת מידע באמצעים לא-חוקיים בהתגוננות מתקיפה לבין השגת יתרון תחרותי לאור שימוש במידע מתוך חברת עלית על-ידי חברת קדבורי שהובסה בידי עלית בשוק השוקולד באמצעים שהיו לא חוקיים. לדעת משה גם במצב כזה אסור להשתמש באמצעים לא חוקיים להשגת מידע, ומניעת מונופולים היא באחריות הרגולציה.
