הדיון פותח בניסיון להגדיר את הלגיטימיות של הונאה כחלק מהמשחק הכלכלי המודרני. יוסי הציע להשוות בין עולם העסקים המודרני למלחמה ולגזור מכך היתר להונאה בעסקים בשעת הצורך, אך אודי טען כנגד שרעיון המלחמה אינו לגיטימי היום. חגי הציע הגדרה של הונאה נורמטיבית-תרבותית האומרת שאיסור ההונאה תלוי בנורמה התרבותית. ההגדרה נבחנה במקרה של העתקה בבחינות, והוצעה הבחנה בין בחינות לשם מקצוע או השגת תפקיד בהן יש חשש הונאה, לעומת בחינה חסרת חשיבות שבה ניתן להעתיק. משה הוסיף שהעתקה במבחן היא רמאות אך לא הונאה כי בהונאה צריכה להיות פגיעה בזולת.
אחר-כך עסק הדיון במשמעות של הונאה היום כאשר הידע על מחירים של מוצרים ושירותים נגיש לכול. הועלה מקרה של נהג מונית הלוקח תייר במחיר גבוה בגלל חוסר היכרותו עם מחיר השוק, ומכאן נקבע שהונאה היא ניצול חולשתו של הלקוח לעומת הצרכן האינטליגנטי הממוצע. אמנם מותר לקחת מחיר גבוה באופן קבוע.
לאחר דיון קצר בשאלת ההונאה במניות עלה דיון במקרה של הונאה בתאריך סיום הפרויקט. לטענת יוסי מותר להונות בתאריך הסיום מכיוון שהלקוח והספק הם ביחסי שותפות והמטרה המשותפת שלהם היא להצליח בפרויקט. לכן אם ההונאה תסייע להצלחת הפרויקט מותר להונות. משה דחה את דעתו מבחינה מוסרית, כי אסור להתיר הונאה במקרה של פגיעה ממשית בלקוח, ומבחינה מעשית כי הלקוח ירצה לדעת מה מצבו האמתי של הפרויקט. הרב שרלו הבחין בין הונאה משפטית לנורמטיבית, וטען שבמקרים שבהם אין הונאה מבחינה משפטית יש עדיין הונאה נורמטיבית המחייבת את האדם לא להונות.