להתחברות

בית המדרש לכלכלה וחברה

ריגול תעשייתי | מקורות

לפנים משורת הדין | פרופ' דב רפל

"ועשית הישר והטוב"- רש"י לומד מכתוב זה "פשרה ולפנים משורת הדין". לפי פירושו, התורה מחייבת את השופט לסטות לפעמים מן הדין ולהיכנס "לפנים משורת הדין". אין ספק, שהתורה מלמדת לנהוג במידת הצדק, והדינים הפרטניים של התורה, כגון תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה, נתפסים כהגשמת הצדק. אבל ישנם מצבים חריגים, שבהם אין עקרונות משפט התורה הולמים את הצדק, ואז יש צורך בחקיקה מיוחדת של דינים פרטניים שהם "לפנים משורת הדין", כלומר, לא בהתאם לעקרונות המשפט. על ידי הכלל של "לפנים משורת הדין" השלימה התורה את תקפותה גם למקרים חריגים.

אמרנו שהתורה מחייבת את השופט להיכנס לפנים משורת הדין. חיוב זה אינו חד-משמעי. לדוגמה, דין הענקת העבד (דברים ט"ו, י"ב-ט"ו). דין זה יכול להיחשב לאב-טיפוס של פיצויי פיטורין, כלומר, זכות ממונית של העובד המצטברת מכוח הרווח או התועלת שהפיק המעביד. בדרך של ראייה אנלוגית זאת אפשר לומר, שכשם שפיצויי פיטורין אינם מעשה חסד אלא חלק של הגמול שמקבל העובד, כן גם ההענקה היא דין צדק ולא לפנים משורת הדין. אולם מתוך פרטי הפסיקה בבבלי (קידושין י"ז) וברמב"ם (הלכות עבדים ג, י"ד) מתברר, שיש בהענקה שני מרכיבים: ההענקה הבסיסית, "שלושים של עבד" מוענקת "בין אם נתברך הבית בגללו ובין אם לא נתברך". לזאת מצטרפת הענקה נוספת "לפי הברכה" שנתברך הבית. מדברי הכתוב עצמו נראה ברור, שהתורה רואה את ההענקה כמעשה חסד ולא כגמול.

באותה פרשה (דברים ט"ו, י"ב-י"ח) נצטוו ישראל על שני דברים, על הענקת העבד ועל שילוחו לחופשי. מתמיה הדבר, שאת שילוח העבד לחופשי מנמקת התורה בנימוק כלכלי

"לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חופשי מעמך, כי משנה שכר שכיר עברך, שש שנים" (פס' י"ח).

לעומת זאת טעם ההענקה,

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך, על כן אנכי מצווך את הדבר הזה היום" (פס' ט"ו)

הוא טעם מוסרי-דתי-היסטורי, הכול – רק לא כלכלי. נראה אפוא, שאותה פעולה יכולה להיתפס הן כדין צדק והן כמעשה חסד לפנים משורת הדין.

דוגמה שנייה לקושי בסיווגו של דין התורה כצדק או כחסד לפנים משורת הדין הוא דין המשכון. בשני מקומות, בספר שמות כ"ב, כ"ה-כ"ו ובספר דברים (כ"ד, י"ב-י"ג) נצטוו ישראל להשיב ללווה העני את השמלה שעבט. הנמקת הדין בספר שמות היא הנמקה של צדק, או קרובה לצדק, "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני". המדרש (שמות רבה פ' ל"א סי' ט"ו) משווה את המלווה האכזר לגזלן ולרוצח. לעומת זאת הכתוב בספר דברים מציג את החזרת המשכון כמעשה חסד. הכתוב אומר "ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך" (פס' י"ג). לפי פשוטו, המלווה זוכה לברכת הלווה בגלל החסד שעשה עמו. וכן דורשת הגמרא "ולך תהיה צדקה" – מכאן שבעל חוב קונה משכון" (בבא מציעא פב ע"א), וכשהוא מחזיר לו את כסות הלילה ללילה, הריהו עושה מעשה חסד.

הרמב"ן מצביע על טיפוס אחר של דין, שמצד טעמו הריהו לפנים משורת הדין, והוא דין אשתו של העבד העברי. הוא כותב

"והנראה בעיני שהוא (האדון) נכנס במקום הבעל, כי חמלה התורה על האשה והבנים, שחייהם תלויים להם מנגד, מצפים לידי הבעל, ועתה שנמכר יאבדו בצרתם. ולכן צווה את האדון אשר הוא לוקח את מעשה ידיו, להיות להם במקומו… וכל זה חמלה מאת ה' עליהם" (רמב"ן לשמות כ"א, ג).

את דברי הרמב"ן אפשר לסכם במשפט אחד: האדון חייב במזונות אשת העבד, אבל לא מצד הצדק, כי אם מצד החמלה, לפנים משורת הדין.

הרמב"ן נימק את חובת האדון כלפי אשת העבד לא בחובת הצדקה, כי אם בחובת החמלה. הדבר מתמיה, שהרי אפשר לכוף על הצדקה (בבא בתרא ח ע"ב). אבל איך אפשר לכוף על החמלה, שהיא דבר המסור ללב?

למרות הבעייתיות שבדבר, אין ספק שדבריו של הרמב"ן מעוגנים בתפיסת הצדק של ההלכה, כמוכח על ידי המעשה בשיקולאי.

"רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שיקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו. אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. אמר ליה : דינא הכי? אמר ליה : אין, "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה : עניי אנן, וטרחינן כולא יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה : זיל הב אגרייהו. אמר ליה : דינא הכי? אמר ליה: אין, "ואורחות צדיקים תשמור" (שם). (בבא מציעא פג ע"א)

הן הנימוק של הרמב"ן והן דבריו של רב מצביעים על פרדוקס משפטי. בשתי ההנמקות, של ההלכה במקרה של אשת העבד, ובמקרה של הפסיקה במקרה של הסבלים, יש משום הודאה, שעקרונות המשפט אינם מתיישבים עם הצדק.ומאחר שהן המחוקק, במקרה אשת העבד, והן השופט, במקרה של הסבלים, נדרשים להשליט את הצדק, הרי שהצדק, אשר כוחו גדול מכוח המשפט, מחייב את השופט להתעלם מן המשפט. הפרדוקס מתגלה בדו-שיח של רבה בר בר חנן ורב. רבה שואל: האם זהו החוק? ורב עונה לו : כן, זהו הצדק.

"דינא דבר מיצרא"

הגמרא קובעת (בבא מציעא ק"ח), שאם אדם מוכר שדהו, זכות הרכישה שמורה לבעל המצר, היינו בעל השדה הגובל בשדה העומד למכירה. ההצדקה להגבלה זאת של זכות בעלות היא מכוח הכתוב "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, י"ח). בעיון ראשון התקנה היא לטובת בר המיצרא ואין בעל השדה מפסיד כלום, כי אין בעל השדה חייב למכור בפחות משהיה מקבל מקונה אחר. אולם בעיון שני ברור, שתקנה זאת עשויה להיות תקלה חמורה לבעל השדה. שהרי בעל המצר, אם הוא אדם תקיף, הריהו יכול למרר את חייו של בעל השדה עד שייאלץ למכור לו את שדהו. ואין התקיף צריך לחשוש כלל שמא בעל השדה ימכור את השדה לאחר, שהרי הוא בן המצר.

ומה עם "ודל לא תהדר בריבו"? לכאורה , הכלל של לפנים משורת הדין עומד בסתירה גלויה לאיסור "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כ"ג, ג) השינוי באיסור "לא תשא פני דל" (ויקרא י"ט, ט"ו). אולם לא זו בלבד שהסתירה היא רק לכאורה, אלא כל עיקרו של האיסור מתאפשר בגלל העיקרון של לפנים משורת הדין. אילו לא היה קיים דין הענקת העבד ודין חמלה על אשת העבד ודינים אחרים מסוגם, מן הראוי היה לרחם על הדל, היוצא חייב בדינו. אולם לא היינו יודעים מתי להפעיל את מידת הרחמים. וכי יש לפטור עני מקנס, אם שורו נגח והזיק? מצוות ההענקה ודין מזונות אשת העבד מלמדים, שיש לעזור לעני באשר הוא עני. אולם בכל הנוגע לדיני ממונות, לא ניכר דל בפני שוע. ובלשונו של הרמב"ם:

"וכן אסור לבית דין לחוס על מי שנתחייב קנס. שלא יאמרו: עני הוא זה, שלא בכוונה עשה. אלא מגבין ממנו כל שיש לו, בלא חנינה, שנאמר "ולא תחוס עינך" (דברים י"ט, כ"א).

דין בר מיצרא מלמד שהעיקרון של לפנים משורת הדין חל גם מעבר לענייני צדקה. שהרי שני בני המצר אינם עניים, ובכל זאת מחילים עליהם את העיקרון, המגביל את זכותו של בעל הנכס למכרו לאשר ייטב בעיניו. כפי שיתברר מהדיון דלהלן, עיקר חלותו וחשיבותו של עקרון לפנים משורת הדין הוא רק משיק לענייני צדקה ולפעמים הוא אף מעבר להם.

לפנים משורת הדין ככלל מוסרי. המקרה המשיק לענייני צדקה מוצג בדברי רש"י לתלמוד:

"אבדתו ואבדת אביו – אבדתו קודמת. … מנא הני מילי (דשלו קודם) ? אמר רב הונא אמר רב: אמר קרא "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים טו, ד) . שלך קודם לשל כל אדם. ואמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך."

(אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם להיכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק "שלי קודם", אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק, פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה וסוף שיצטרך לבריות.) בבא מציעא ל"ג ע"א ורש"י שם). מדברי רש"י לא ברור, אם המקרה הנדון כולל גם "גמילות חסדים וצדקה" או שרש"י אומר, שמי שמזלזל בעיקרון של לפנים משורת הדין, הריהו מגיע גם לזלזול בגמילות חסדים וצדקה. הצד השווה בגמילות חסדים, צדקה והמקרה שלפנינו הוא, שאין אנו בתחום המשפט, כי אם בתחום המוסר.

למאמר המלא באתר דעת>