בשנות ה-80 התנגדו כ-80% מההורים לילדים עם מוגבלויות בארה”ב, לכך שילדיהם יינשאו. מאז אמנם חל שינוי דרמטי לטובה בגישות ההורים לנושא במדינות המערב, אך לאחר מכן נוצר מחסום גדול עוד יותר והוא מימוש הזכות להורות. לטענתו, בישראל קיימת ביורוקרטיה המפלה בני זוג עם מוגבלויות להיות הורים.
מקרה הממחיש זאת בישראל נוגע לבני זוג עם תסמונת דאון, שפנו לבית המשפט לאחר שבקופת החולים סירבו לממן עבורם טיפולי פוריות, בטענה שטיפולי ההפריה מופנים רק לאנשים “נורמטיביים”. תשובת קופת החולים בבית המשפט לטענות בני הזוג, נשמעה לכאורה מוצדקת: ראשית, המדינה מכירה בעול הכספי שיהיה עליה לשאת בו, לצורך מימון שירותים ופרנסה לילד שייוולד מזוגיות של הורים שאינם יכולים לדאוג לו כראוי. שנית, ילד זקוק לשני הורים תומכים ומקבלים. משום שהוריו אינם כאלו, הוא עשוי לחוש בודד ומוזנח, ולשאול את הוריו: “מדוע הבאתם אותי לעולם שכזה.” שלישית, הורי בני הזוג הולכים ומתבגרים, וכסבים וסבתות, הם חרדים לגורל ילדיהם והנכדים שיוולדו, וחלקם נאלצים ‘לטרטר’ עצמם בחיפוש אחר שירותי אפוטרופסות לילדים ולנכדים.
לאור טיעונים אלו, נשאלת השאלה המתבקשת, שהמענה עליה מורכב ביותר: מי קבע, שדווקא הורים מסוג זה, לא יוכלו לאפשר לילדם לגדול ולבנות עבורו עולם שיטיב עימו? הרי במדינת ישראל חיים עשרות זוגות של הורים חד מיניים, חד הוריים, הורים עם מסוגלות הורית נמוכה מסיבות של התמכרות לסמים ואלכוהול, התעללות, עוני ועוד, ומהורים מסוג זה לא תמנע קופת החולים טיפולי פוריות הנמנעים מהלוקים במוגבלויות כתסמונת דאון. לטענת הרב פירון, עובדה זו מגלמת בחובה את גישת החברה כלפי מוסדות הנישואין וחיי האהבה: אנו איננו מעריכים שקיימות צורות של אהבה, התאהבות וזוגיות, השונות מאוד מהאופן שבו אנו מנהלים את חיי האהבה, ההתאהבות והזוגיות שלנו. כך למשל, בעוד שלגבי אנשים ‘רגילים’, נשמעת הטענה שיש ביניהם “אינטימיות”, כאשר מדובר בבעלי מוגבלויות, המונח השכיח הינו “מיניות”, המייצגת מעין יצר חייתי, דחף בלתי נשלט. כשמדובר על אנשים ‘רגילים’, אנו מסוגלים לקבל את אותן הצורות השונות של אהבה, בין בני אותו מין, בין עניים או מסוממים ועוד. עולה כאן השאלה: “האם אנו מתייחסים לאנשים עם מוגבלויות כבני אדם, הזכאים לקיום שוויוני בחברה, או שמא כאל אנשים חריגים ונחותים הזקוקים לחסד?”
