נושאנו הוא אחת ההלכות יוצאות-דופן במערכת המשפט העברי. משמעותו של הכלל “דינא דמלכותא – דינא” הוא, כי ההלכה נותנת תוקף חוקי לדין נכרי, שמקורו אינו ישראלי. כלל זה נראה זר לנו, מאחר שההלכה העברית מקיפה כידוע את כל שטחי החיים, וכיצד תינתן הכרה להלכה נכרית, תוך דחייתה של ההלכה העברית?
הרבה נכתב על הכלל דינא דמלכותא דינא מבחינה משפטית, חברתית והסטורית. כאן רצוננו להאיר ולהדגיש את האספקט של המשפט הציבורי. דומה כי בהשקפה מנקודת מבט זו ניטיב להכיר מוסד משפטי זה על מקורותיו וגדריו.
החוק בכללו עניינו הסדרת מערכת היחסים בין אדם לרעהו – במסגרת המשפט הפרטי, והיחסים בין הפרט לשלטון – במסגרת המשפט הציבורי. המשפט העברי, בהיותו מקיף את מערכת החיים כולה, טבעי הוא כי ייקבעו בו נורמות משפטיות לא רק ביחסים שבין אדם לחברו אלא גם בין האזרח למדינה ולרשויותיה. במצב הנורמלי המדובר הוא בשלטון ישראלי, ואילו במצב שאינו טבעי – בשלטון זר. אי-תפיסת עמדה בהלכה ביחס לשלטון זר היתה יוצרת חלל ריק (לאקונה בלע”ז) בשאלת סמכויות השלטון במצב מסויים. חלל זה נוצר במציאות החדשה שבאה עם צאתו של עם ישראל לגלות והכנסו תחת ממשל נכרי – וכאן בא הכלל דינא דמלכותא דינא למלא חלל זה. לכלל דינא דמלכותא דינא נודע מקום ראשוני במסגרת המשפט הציבורי, כהלכה המסדירה את היחסים המשפטיים בין האזרח והרשות, להבדיל מהיחסים שבין אדם לחבירו.
