ביום 28.5.12 ניתן פסק הדין התקדימי בערעורים המאוחדים בנושא ההולדה בעוולה. מדובר בפסק דין תקדימי שניתן ביום פרישתו של השופט אליעזר ריבלין. פסק הדין ניתן בהרכב מורחב של 7 שופטים. נוכח חשיבות הסוגיה הצטרפו גם ההסתדרות הרפואית בישראל ולשכת עורכי הדין להליך כ”ידידי בית המשפט”. שר המשפטים הקים ועדה צבורית (ועדת מצא) שהגישה את מסקנותיה במרץ 2012 ואולם לאחר קבלת מסקנות הועדה היועמ”ש לא הביע את עמדתו לגבי מסקנות ועדת מצא ולכן ביהמ”ש העליון לא התייחס במסגרת פסק דינו למסקנות הועדה שכן הן נעדרות מעמד משפטי מחייב.
השאלה שעמדה לדיון- האם אדם בעל מום – מום אשר יכול היה להימנע אילו הגורמים הרפואיים שטיפלו ביולדת היו נוקטים זהירות סבירה- האם יש לאדם כזה עילת תביעה?
השופט ריבלין התייחס לשתי עילות תביעה נפרדות עשויות לבוא בעקבות ההתנהגות הרשלנית: עילתם של ההורים (הולדה בעוולה) ועילתו של הילד עצמו (חיים בעוולה).
ביחס לעילת התביעה של הילוד נקבע כי לא ניתן עוד להכיר בעילת התביעה של הילד- עילת החיים בעוולה. עילת החיים בעוולה בוטלה פה אחד על ידי כל שבעת שופטי ביהמ”ש העליון. מדוע? משום שהדבר יוצר קשיים משפטיים- ערכיים- מהותיים ומעוררת שאלות קשות כגון האם הכרה בעילת התביעה של הילד משמעה כי חייו של ילד עם מום היא בבחינת “נזק”?
