א. 'הונאה' באה משורש 'ינה', שמשמעו 'דחק', 'לחץ' (כמו הפועל המקביל בפסוק האוסר על לחיצת גֵר), והשם 'הונאה/אונאה' הנגזר ממנו, משמעו פגיעה של לחץ ודוחק, פיסי או נפשי, ולא רק רמאות ועושק בממון; גם הפסוק ביחזקאל (כ"ב, כט) – "עם הארץ (=החזקים השולטים בקרקעות) עשקו עֹשֶק, גזלו גזל, ועני ואביון הוֹנוּ, ואת הגר עשקו בלא משפט" – מתאר לחץ פיסי עם פגיעה נפשית, מעבר לרמאות.

אנו מוצאים במקרא ביטויים ייחודיים המתארים פגיעת לחץ של "חרב הַיוֹנָה" (ירמיהו מ"ו, טז; נ', טז), ושל "חרון הַיוֹנָה" (ירמיהו כ"ה, לח). כמובן, שום עוף ששמו 'יונה' לא עף שם, רק חרב המלחמה של צבאות בבל פגעה ולחצה, ודחקה עמים שלמים ממולדתם, ובכלל זה גם ארץ יהודה. אחרי שירושלים הפכה לעיר של לוחצים במעשי 'הונאה', "העיר הַיוֹנָה" (צפניה ג', א), נגזרה עליה "חרב הַיוֹנָה", הבבלית.

בתיאור האויב אשר שלח ידו בקודש, נאמר במזמור "משכיל לאסף" (תהילים ע"ד, ח) – "אמרו בלִבָּם נִינָם יחד", כלומר, נלחץ אותם ונַכֶּה בכולם יחד, עד חורבן (כפי שפירשו שם ראב"ע בשם ר' יונה אבן ג'נאח, ורד"ק).

בנבואת ישועה ונקמת ה' באויבים, שלחצו והיכו והחריבו את יהודה וירושלים, אמר ישעיהו (מ"ט, כו) – "והאכלתי את מוֹנַיִך (=מחריבַיִך) את בשרם, וכעסיס דמם יִשׁכָּרוּן, וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעֵך, וגֹאֲלֵך אֲביר יעקב".

ובמזמור שיר המעלות (קכ"ג, ד), "הבוז לגאיונים" נתפרש (לפי הכתיב) כ'גאוותנים' (כמו 'עליונים', 'אביונים'), וכך פירשו שם התרגום ורש"י, ראב"ע ורד"ק – אבל מסורת הקרי חילקה את המילה לשתיים – "הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים", ורד"ק פירש גם את מסורת הקרי, והסביר את הבוז לגאים הלוחצים ומכים מלשון 'הונאה', כמו "חרב הַיוֹנָה".

בלשון העברית המתחדשת 'הונאה' היא רמאות, אבל במשמע זה, אי אפשר להבין ולהסביר מהי 'אונאת דברים' – "כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים … אם הוא בן גֵרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך, שנאמר: וגֵר לא תוֹנֶה ולא תִלחָצֶנוּ …"; "גדול (=חמור החטא של) אונאת דברים מאונאת ממון … זה ניתן להישבון (=ממון ניתן להשיב), וזה לא ניתן להישבון" (בבא-מציעא נח ע"ב); במשמע המקורי, בעברית מקראית כמו בעברית של לשון חכמים, 'אונאה' היא פגיעה של לחץ, ואסור ללחוץ ולפגוע באדם בממון, ועוד חמור מזה, חטא הפגיעה והלחץ על ידי דברים.

איסורי 'הונאה' נכפלו במקרא, כלפי אח ועמית (ויקרא כ"ה, יד, יז); למלכים ולשליטים כלפי נחלת בני עמם (יחזקאל מ"ה, ח; מ"ו, יח); והודגשו במיוחד כלפי גֵר (שמות כ"ב, כ; ויקרא י"ט, לג), וכלפי עבד בורח, פליט (דברים כ"ג, יז) מכוח הזיכרון של העבדות במצרים, והלחץ שמצרים לחצה. הכפילות בפרשת 'בהר סיני' (ויקרא כ"ה) נתפרשה במדרשי ההלכה ובסוגיות התלמוד, כ'אונאת ממון', ו'אונאת דברים'. מדרש ההלכה המרחיב מתאים אפוא בדיוק ל'פשוטו של מקרא'[1] במשמעות הראשונה של "לא תוֹנֶה" כמו "ולא תִלחָצֶנוּ"

[1] בניגוד לדעתו של מ"צ קדרי במילון העברית המקראית – אוצר לשון המקרא מא' עד ת' (בר-אילן תשס"ו), עמ' 433-432, שהעדיף את המשמע הראשוני של 'אונאה' = 'עושק', גם בתורה, וגם לפי הפסוק ביחזקאל (כ"ב, כט), וראה במדרש ההלכה על 'אונאת דברים' הרחבה מדרשית, רעיונית-מוסרית.

פורסם בתוך "מקראות" באתר של הרב יואל בן-נון