בעידן בו "מידע עסקי" הוא אחד הגורמים המרכזיים להשגת יתרון תחרותי, הפכה דיסציפלינת "איסוף המודיעין התחרותי" לחלק לגיטימי מהפעילות העסקית של מרבית החברות המובילות בעולם.

"ריגול תעשייתי", לעומת זאת, יושב על המשבצת הלא-לגיטימית של איסוף המודיעין העסקי ונחשב לעבירה פלילית. גם אם יש כאלה, הנוטים לחשוב שכל דיסציפלינת "איסוף המודיעין התחרותי" פועלת ב"תחום אפור", הרי שהגדרות החוק ברורות ושיטות האיסוף החוקיות מבודלות באופן נחרץ מהשיטות הלא-חוקיות.

בין השיטות הלא-חוקיות נמצאים פריצות למשרדים, האזנות סתר לטלפונים ולמערכות מחשב, מעקבים וצילומים בסתר, גניבת מסמכים ותוכניות ייצור, גניבת דואר, מחשבים ואמצעי אחסנה, ומתן שוחד לעובדים.

בעבר, ריגול תעשייתי התמקד בהחדרת עובד סמוי שישמש כ"חפרפרת" או דרך גיוס עובד חברה לתפקיד – החל מפקיד זוטר ועד למנהל בכיר החברה – ותגמולו בהתאם (כל מי שהיה מוכן להעביר סודות מסחריים ליריב תמורת הכנסה נוספת, התאים). אחד החפרפרות המפורסמות הוא חוזה לופז, לשעבר בכיר ביצרנית המכוניות ג'נרל-מוטורס. בכתב אישום שהוגש נגדו נטען, כי בשנת 1992 העביר סודות מסחריים למתחרה פולקסוואגן, במיוחד כאלה שנוגעים לדגמים בפיתוח.

האזנות סתר היו ועודם שיטה פשוטה ופופולרית. אפשר לשתול מיקרופון ממוזער כמעט בכל חפץ או פריט ריהוט, כך שלא יעורר חשד בסביבת העבודה של המתחרה, למשל, בעציץ שבמשרד. פרשת נמרודי, הנודעת גם כ"פרשת האזנות הסתר", טלטלה את עולם התקשורת והפוליטיקה בישראל. הפרשה התפוצצה בשנת 1994, עם מעצרם של מספר חוקרים פרטיים, שביצעו האזנות סתר לגורמים שונים בשתי מערכות העיתונים המובילים דאז. נגד המבצעים ושולחיהם הוגשו כתבי אישום, וכל המעורבים בפרשה שילמו מחיר כבד וחלקם אף ריצו מאסר בפועל.

להמשך קריאה באתר גלובס>