כמובן שאין רע בתקצוב דיפרנציאלי, אלא שתקצוב זה אינו משרת את המטרה שלשמה הוא נבנה וודאי שאינו עשוי להגשים את שלל המטרות או התקוות שמיחסים לו.
יותר כסף אינו בהכרח מתבטא בשיפור הישגים חינוכיים השאלה החשובה בהרבה היא כיצד יש להשקיעו ויצירת . למערכות תומכות משלימות לתקצוב הדיפרנציאלי.
התקצוב הדיפרציאלי – לא יכול להיות הכלי המרכזי לצמצום הפערים .
ולכן ההשקעה בו לא צריכה להיות בראש סדר העדיפויות . במחקרים לא נמצא קשר הכרחי מובהק – בין כסף להישגים בכלל , ובינו לצמצום פערים בפרט הסיבה היא שהגורמים לפער ההזדמנויות חורגים בהרבה מהשאלה התקציבית . קיימים אלמנטים חשובים בהרבה כמו למשל איכות המורים והמנהלים, גמישות ניהולית בניצול המשאבים הקיימים , שעבוד המערכת למדדים וכו’ הבעיה היא שהתקצוב הרב יותר לשכבות חלשות, אינו די לסגירת הפער העצום ואינו מספיק כדי לעודד מעבר אמיתי של משאבים, בעיקר מורים טובים, אל האוכלוסיה החלשה. כמובן התקצוב ניתן לפי אחוז התלמידים החלשים בביה”ס אבל אין מנגנון שיבטיח שיגיע אל התלמידים החלשים ביותר בביה”ס.
סיבה מרכזית נוספת היא מגבלות התקציב :הסכומים המוערכים לסגירת הפער מוערכים במאות אחוזים מכיוון שבמגבלות התקציב לא ניתן להתקרב לכיסוי הפער הזה ( הן בגלל ההתנגדויות הפוליטיות והן בגלל הצורך במימון בסיס לכל מבלי לפגוע בחזקים) האפקט יהיה שולי ולכן עדיף להתמקד באסטרטגיות אחרות לפתרון בעית הפער .
(דליה פרץ)
