“בבסיס הצעת החוק לתקצוב דיפרנציאלי נמצא אי השוויון בין רשויות עשירות לעניות בהשקעה הציבורית בשירותי חינוך ורווחה לתושבים. זאת, כיוון שעל בסיס השיעור האחיד של השתתפות המדינה בתחומים אלה, מוסיפה כל רשות ממקורות העומדים לרשותה. כך, יישובים בעלי רמה חברתית־כלכלית נמוכה צריכים להתמודד עם שני קשיים עיקריים: רמת הכנסה נמוכה מארנונה (אם בגלל הנחות למשפחות עניות ואם בגלל היעדר שטחים לתעשייה ולמסחר) ורמת הוצאה גבוהה על שירותי רווחה.
יתרה מזאת, במקרה שהרשויות העניות לא יכולות להעמיד את הסכום המינימלי הנדרש לגבי שירותים מסוימים, על מנת לקבל את השתתפות המדינה (מאצ’ינג), הרי ששירותים אלה לא יינתנו — והמימון הממשלתי ימצא דרכו לרשויות החזקות. “שיטה זו יוצרת מעגל שוטה, שבו החלש מקבל פחות תקציב ציבורי מאשר החזק”, נכתב בהצעת החוק, לה שותף גם ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. על פי ההצעה, בארבע השנים שלאחר אישור החוק, תגדיל המדינה את השתתפותה ברשויות העניות ותפחית את הסכום המועבר לעשירות, בהיקף שלא יפחת משני מיליארדי שקלים. “מדינת ישראל מממנת באופן דיפרנציאלי את שירותי הדת ברשויות המקומיות. למה זה עובד בתחום הזה ולא בנושאים קיומיים כמו חינוך ורווחה? צריך לחלק אחרת את עוגת ההכנסות של הרשויות, כדי לאפשר שוויון הזדמנויות”, אומר מיכאל ביטון, ראש המועצה המקומית ירוחם, שבה נערך אתמול כנס בנושא צדק חלוקתי.”
נתונים לגבי רמת התקציבים הניתנים לחמ"ד בהשוואה למגזרים אחרים
רות קלדרון : הדיאלוג התלמודי – הדינמיקה בין מורה לתלמיד בתלמוד
