עיגונה הראשי והראשון היה בבג"ץ קרמר נ' עיריית ירושלים,‏בו עתרו הורים כנגד כוונת העירייה למנוע מהם לשלוח את ילדם לבית-ספר על פי בחירתם ולאלצם לשלחו לבית-ספר אינטגרטיבי. בית המשפט בפסק-דין זה עיגן לראשונה את הרפורמה באופן מלא ופסק דין מייסד זה קבע:

"טובתו ושלומו [של האזרח – א.ח.] כפופים לא פעם לטובת שלום הכלל, ולעתים קרובות נוחיות ואינטרס הפרט משועבדים לנוחיות וטובת הכלל… כך גם בשטח החינוך, שהוא אחד מהרגישים והחשובים בפעולותיה של כל מדינה מסודרת, הדואגת לעתידה ולשגשוגה, שטח שאין המדינה יכולה להפקידו בידי הפרט בלבד. …הצלחת הרפורמה החינוכית יכולה להיות גורם חשוב למניעת אותם מאורעות מעציבים שאנו עדים להם בזמן האחרון על רקע הטענה של אי-שוויון חברתי וסוציאלי…"

בית המשפט פרש את משנתו לעניין חשיבות קביעת בית המשפט בעניין גיבוי מדיניות הממשלה בעניין זה ואת תפקידו בה:

"אנו מבינים כי עניינה של העתירה הוא בעל חשיבות ציבורית ראשונה במעלה והרת תוצאות לעתיד החינוך בארץ. בהחלטתנו לכאן או לכאן אנו עלולים או לעזור על שמירת שלמות ביצוע הרפורמה, או לתקוע בה טריזים ובקיעים"."‏

וכן:

"אין זה מן הראוי שבית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט הגבוה לצדק, יתעלם מהמדיניות של הממשלה ויעתר לבקשת העותרים ועל ידי כך יבקיע בקע בחומת הרפורמה החינוכית שבהצלחתה, נראה לי, עניינו של כל אזרח ואזרח…"‏

מתחילת שנות התשעים, בעקבות התמורה שהתחוללה ביחסי הכוחות בין הרשויות המקומיות והשלטון המרכזי, ובעקבות השינוי הזוחל בחברה הישראלית‏^[, התרחשה תפנית בלתי צפויה‏ ומשמעותית בפסיקת בית המשפט העליון. נראה כי בית המשפט שינה באופן משמעותי את גישתו בפוסקו בעתירות בעניין זכות הבחירה בחינוך ותכנית האינטגרציה. אם קודם לכן הפגין בית המשפט מחויבות בלתי מסוגיית למדיניות האינטגרטיבית של הממשלה, השתרשה התחושה כי בית המשפט עבר מהפך אידאולוגי – מאז שנות התשעים סירב לתת תוקף להחלטות מנהליות של רשויות מקומיות ושל הממשלה האוכפות את האינטגרציה. השינוי האידאולוגי לא היה מיידי ולא רציף, אולם היה עקבי בפסיקותיו כך שמבחינה אמפירית ניתן היה לראות את תהליך התחזקות המגמה.‏

לערך המלא "אינטגרציה בחינוך" בויקיפדיה