תקצוב דיפרנציאלי הוא הסיסמא שכל מצע מפלגה, שר חינוך, או מועמד מטעם עצמו לתפקיד משתמשים בה כבמטה קסם לצמצום פערים.
ההתנגדות באה כשהדברים מגיעים לביצוע. במיוחד כאשר מדובר על קיצוץ במימון לרשויות המקומיות החזקות והעברתם לרשויות החלשות . גם כאשר מדובר בתוספת חדשה , כמו למשל בפרשת הסייעת השניה התקוממו הרשויות החזקות. לובי פוליטי, שהקיף כמעט את כל המגזרים החזקים במשק, טירפד זאת – החל בפורום 15 הערים האיתנות שאמורות היו להיות אלה שיקבלו פחות תקציבים ממשרד החינוך, מאחר שיש להן אמצעים להשלים את תקציב החינוך מתקציביהן, המשך בפוליטיקאים של המפלגות הדתיות הציוניות, מאחר שהחינוך הממלכתי־דתי אמור היה לוותר על חלק מהשעות העודפות שהוא מקבל, וכלה בהורים קולניים בשכבות החזקות שהתנגדו לכל הרעה בתקציב המשופר שילדיהם מקבלים. פעם אחר פעם ניגף משרד החינוך במאבק על נקיטת המדיניות החינוכית המתבקשת של לתת יותר לחלשים.
ראו למשל כאן.
זכות ההורים [והרשויות המקומיות]: כל הגבלה על הורים להשקיע יותר כדי לתת לילדיהם את החינוך המיטבי היא פגיעה בחופש הפרט. כך למשל יתכנו הורים/רשויות מקומיות שעבורם החינוך נמצא בתעדוף נמוך יותר ואין סיבה שהמדינה תשלים את הפער הזה .
תלמידים מחוננים בעלי הצרכים המיוחדים : תקצוב הדיפרנציאלי מתמקד בתלמידים החלשים , מאידך ניתן לטעון שדווקא צריך לתעדף את התלמידים המחוננים- הן בגלל צרכיהם האישיים [משתעממים בכיתות הרגילות ] והן בגלל התשואה שהמדינה תוכל לקבל מהגברת יכולתם של מחוננים אלו . ראו – אביטל דרמון (דקה 16-17).
נתונים לגבי רמת התקציבים הניתנים לחמ"ד בהשוואה למגזרים אחרים
רות קלדרון : הדיאלוג התלמודי – הדינמיקה בין מורה לתלמיד בתלמוד
